מייפל קשה

איך מזהים? מייפל קשה הוא לרוב לבן־קרם עד צהבהב בהיר, בעוד הליבה עשויה להיות חומה־אדמדמה. הנקבוביות קטנות מאוד ומפוזרות, ולכן פני השטח חלקים ואחידים. טבעות השנה בחתך הרוחב עדינות ואינן מודגשות כמו באלון או באורן.

דוגמאות מיוחדות: במייפל אפשר לפגוש "עין־ציפור", סיבים מסולסלים או גליים. אלה אינם מינים נפרדים אלא דוגמאות גדילה, והן בולטות במיוחד תחת גימור שקוף. דוגמה מרשימה אינה הוכחה לגיל הרהיט, אך היא יכולה להסביר מדוע חלק מסוים נבחר לחזית או לפורניר.

תכונות בעבודה: מייפל קשה צפוף, קשה ועמיד לשחיקה. הוא מתאים למשטחים, מגירות, מסגרות, חלקים דקים וכלים. הסיבים הצפופים מאפשרים פרטים נקיים, אך גם מקשים על גילוף ידני ועלולים להישרף בעיבוד מכני מהיר.

ברהיט עתיק: מייפל מופיע בריהוט אמריקאי, בחלקים בהירים, בפורניר דקורטיבי ולעיתים כעץ משני במגירות. הוא עשוי לקבל כתם כדי לחקות דובדבן או אגוז, אך ספיגת הכתם יכולה להיות לא אחידה. אזור מוגן מאור בתוך הרהיט עשוי להיות בהיר בהרבה מהחזית.

זהירות בזיהוי: קיימים מיני מייפל קשים ורכים, והמונחים המסחריים אינם תמיד מציינים מין בוטני יחיד. הזיהוי דורש שילוב של נקבוביות, קרניים, משקל, קשיות ומבנה החתך — לא צבע בלבד.

מייפל היה חומר חשוב במיוחד בריהוט צפון־אמריקאי. עצים בעלי דוגמה מסולסלת או עין־ציפור נבחרו לחזיתות ולפריטים דקורטיביים, בעוד חומר ישר ואחיד שימש לחלקים עמידים ושימושיים.