ארז

"ארז" ברהיטים הוא לרוב ארז אמיתי ממין Cedrus — ארז הלבנון (C. libani) וארז האטלס (C. atlantica) — אבל בשוק העץ באנגלית "cedar" מכסה גם עצים לא קשורים: ארז אדום מערבי (Thuja plicata), ארז אדום מזרחי (Juniperus virginiana, "ארז העפרונות") וארז ספרדי (Cedrela odorata) ששימש לקופסאות סיגרים ולמגירות. בזיהוי רהיט חשוב להבחין ביניהם.

זיהוי: ליבה חומה-בהירה עד אדמדמה, עצה קרם; טבעות שנה ברורות; טקסטורה בינונית ומעט מחוספסת; ריח אופייני ומתמשך — סימן ההיכר, שנשמר גם ברהיט בן מאה. רך יחסית (ציפורן משאירה סימן), ונוטה לסדקים קטנים לאורך הסיבים.

עבודה ושחזור: קל לעיבוד, מקבל גילוף גס היטב, נדבק טוב. השמנים הטבעיים שבו דוחים עש ומזיקים — ולכן שימש לדיפון פנימי של ארונות ותיבות, ולרוב מופיע ברהיטים כחלק פנימי (דפנות מגירה, גב ארון) מתחת לעץ יקר יותר. בשחזור: לא לאטום את הפנים בלכה עבה — הריח והדחייה הטבעית הם חלק מהערך. רגיש למכות; שקעים קטנים אפשר להרים באדים.

בסדנה: ארז מופיע אצלנו בעיקר בשני מקומות — דיפון פנימי של ארונות בגדים וארגזי מצעים מהמאה ה-19 ותחילת ה-20, ושידות ותיבות "מזרחיות" (סוריה, לבנון, טורקיה) לעיתים עם עבודת צדף. כשהריח נחלש אחרי עשרות שנים, ליטוש עדין של הפנים בנייר דק מחזיר אותו — השמנים נמצאים בכל עובי העץ, לא רק על פני השטח. תולעת עץ כמעט לא תוקפת ארז, אבל כן תוקפת את העץ הרך שמסביבו — ולכן נגע בארון עם דיפון ארז מתחיל בדרך כלל בגב או ברגליים.

ארז הלבנון הוא עץ הבנייה המפורסם של המקרא — קורות בית המקדש הראשון וארמונות המלכים הגיעו מהלבנון בהסכם בין שלמה לחירם מלך צור. המצרים והפיניקים בנו בו ספינות וארונות קבורה; הריח ועמידות הרקבון עשו אותו לעץ תיבות האחסון בכל אגן הים התיכון. כריתה של אלפי שנים השאירה בלבנון חורשות בודדות מוגנות, והעץ הפך לסמל הלאומי של המדינה.